אנחנו נמצאים באיזה סרט שמוקרן בתוכנו, כמו סרט נע, וכך אנחנו מרגישים את העולם. בחלקו האחורי של המוח נמצא מקרן, וכל מה שאנחנו תופסים בפנים הוא מקרין לנו "החוצה", לכן אנחנו "רואים" כאילו שמשהו נמצא מחוץ לנו.
אז אנחנו נוגעים בידיים, אוכלים, שותים, משתמשים, מסתובבים בעולם. אבל באמת אנחנו חיים עם דמויות שיצרנו בפנים, והם נדמים לנו כקיימים מבחוץ. לכן העולם שלנו נקרא "עולם מדומה". כי הרי אנחנו מקנים לו צורות. יוצא מכך שאם אנחנו משתנים, אז תמונת המציאות שאותה אנחנו תופסים ורואים מסביב יכולה להשתנות.
לכן, כדי לשנות את עולמנו להרחיב את התפיסה, עלינו לא להרחיב את תחום הקליטה הצר של חמשת החושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, בעזרת מכשירי עזר, אלא לצאת ולהשתחרר מן הרצון לספוג לתוכנו ולתפוס את העולם לפי העיקרון "טוב לי - רע לי".
ברגע שנשתחרר מעיקרון זה המנהל את חיינו נוכל לתפוס את העולם באופן רחב יותר, אז נוכל לתפוס את העולם ולחוות אותו כפי שהוא קיים באמת מחוצה לנו, כפי שהוא קיים מעבר לתפיסתנו. נחווה את העולם כמציאות מושלמת, אינסופית, חסרת גבולות.
השאלה היא, כיצד נוכל לצאת מתוך עצמנו, אם הרצון ליהנות הוא כל הקיים, הוא הטבע שלנו, הרי אי אפשר לצאת מחוצה לו, מחוץ לעצמנו?אלו שהתפתחו לפנינו אומרים שאפשרות כזאת קיימת - היא תתקיים ברגע שנתחיל להרגיש את מה שמרגיש האחר.
כיצד יכול אדם להרגיש את מה שמרגישים האחרים? באותה הדרך בה הוא מגלה את העולם דרך עצמו! לשם כך עליו למצוא חברה בעלת מטרות זהות, להתחבר איתם ברצון, להתקרב אליהם בפנימיות ולהרגיש את העולם דרכם,לכן התנאי להרגשת המציאות האמיתית הוא - "ואהבת לרעך כמוך". אמירה שבעולמנו נשמעת כהצהרה מיושנת ונדושה.
אך לא כך הוא! על פי אותם אנשים שעשו זאת לפנינו, כוונת האמירה היא, שכאשר אני אוהב את הזולת, אני מרגיש את המתרחש בתוכו. כלומר, אני מצרף לעצמי את החסרון שלו, בעבודה משותפת כזו זה עם זה בונים כלי קליטה משותף - חוש רחב שבאמצעותו מרגישים את האור, את השפע, את המציאות האמיתית.
ללמוד את החוקים שאנחנו פועלים בתוכם
